גמגום בגיל הרך

בתהליך רכישת השפה אצל ילדים בגילאי שנה וחצי עד חמש, ניתן לזהות הפרעות דיבור אבל אלה אמורות לחלוף עד התחלפות שיני החלב. כאשר הילד ממשיך לגמגם אחרי גיל זה, מדובר כנראה בגמגום כרוני המצריך טיפול מקצועי אצל מי שהוסמך לכך.
במשך שנים רבות נערכו מחקרים על גמגום אצל מבוגרים, להם היו שותפים גם אנשים שסובלים מגמגום. בסריקות מוח נוירולוגית של מבוגרים הסובלים מגמגום וכאלה שאינם, שנערכו כחלק מהמחקרים, התגלו מספר משתנים האופיינים דווקא לאנשים מגמגמים:

• בעת גמגום, קיימת פעילות מוגברת באונה הימנית של המוח לעומת האונה השמאלית, המאיצה פעילותה כאשר מתווסף לגמגום רגש.

• אצל מבוגרים שאינם מגמגמים בעת דיבור, יש פעילות יתר באונה השמאלית.

• הייתה חשיבה שאולי השימוש המוגבר בעת דיבור אצל מגמגמים באונה הימנית, נובעת מפגמים באזור הדיבור באונה השמאלית.

• אפשרות נוספת שעלתה היא כי פעילות היתר באונה הימנית, נובעת מהרגשות הפעילים של המגמגם ולא דווקא מהגמגום.

• מגמגמים מבוגרים אינם יכולים להרגיש את השרירים המפעילים את הדיבור בזמן מאמץ דיבור ולכן אין להם יכולת להשוות אם הם מפעילים אותם נכון.

• נעשה מחקר שהתמקד באזור האנטומי במוח שאחראי על השמע. מהמסקנות עלה כי אצל מגמגמים אזור זה גדול יותר באונה הימנית מאשר בשמאלית (כמו אצל רוב בני האדם).

• אצל מבוגרים מגמגמים, התגלתה פעילות יתר של האזור האחראי על בקרת הפעילות המוטורית של הדיבור כלומר (מיתרי קול, נשימה, לשון, שפתיים, לסת).

• במחקרי הדמיה שונים שנעשו על מבוגרים שסובלים מגמגום עלה כי הודגמה זרימת דם מופחתת לאזורים שונים במוח, וישנה סבירות כי גם היא תורמת לגמגום.

• נמצא כי אצל בני אדם לא מגמגמים בעת בקשה לביצוע פעולה מסוימת, עלה אצלם המתח ונוצרה 4% הפרעת דיבור.

• תחת מתח אצל מגמגמים, נתגלו פי 9 הפרעות דיבור.

• יש דפוס מעגלי של גמגום. הפרעה בהברה הראשונה של המילה הראשונה, דיבור ברצף, הדיבור נקטע בגמגום נוסף וחוזר חלילה.